הלכות שכירות - פרק א
הלכות שכירות

פרק א

הקדמה

כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם:

אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ:

עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ: ס

כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אֵין רֹאֶה:

שְׁבֻעַת ד' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם:

וְאִם גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו:

אִם טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם:

וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם:

אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם אִם שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ: ס

(שמות כב ו-יד)

הלכות שכירות והלכות שאלה ופיקדון, הבאות אחריהן, יש בהם עניינים רבים משותפים, שכן דיני השומרים מתחלקים בין שני סדרי הלכות אלה. בכל זאת בחר הרמב"ם לחלקם לשנים. נראה שהסיבה היא משום שדיני השכירות קובעים ברכה לעצמם. כפי שכותב הרמב"ם בפתח פרק ז, השכירות היא מעין מכירה לזמן מוגבל, בו צד אחד מקבל שירות-מיטלטלין, בית שדה או עבודת שכיר או עבודת אומן, והצד השני מקבל את תמורתו. הצד השווה שיש להלכות אלה עם הלכות השואל, שומר השכר או שומר החינם נובע בעיקר מכך שבשכירות מיטלטלין נמצא שמקבל השירות מתפקד גם כשומר על רכוש חבירו שבידו.

ארבעת הפרקים הראשונים (וחלק מהחמישי) של הלכות שכירות עוסקים בשכירות מיטלטלין, ועל כן יש להם נגיעה רבה עם דיני השומרים באופן כללי. מהפרק החמישי ועד השמיני עובר הרמב"ם לעסוק בשכירות נדל"ן, כאשר הפרק השמיני מתמקד בהלכות המקבל קרקע לעבדה, בשכירות בחכירות או באריסות. הפרק התשיעי והפרק העשירי מוקדשים ברובם לשכירות מלאכת אדם, כאשר זו מתחלקת לשכירות פועלים, ולתשלום לאומנים בקבלנות. שלושת הפרקים האחרונים מתמקדים בנושאים בעלי אופי איסורי יותר. הפרק האחד עשר עוסק במצווה לתת שכר פועל בזמנו, ובאיסור הלנת השכר. הפרק השנים עשר עוסק בזכות האכילה בה זכאי פועל העוסק בדבר שגידולו מן הארץ ובדרך הנאותה לממש זכות זו, והפרק האחרון עוסק בזכות המקבילה בבהמה.

הפרק הראשון עוסק בסקירה כללית של דיני השומרים, ובמובן זה הוא מהווה הקדמה גם להלכות שכירות וגם להלכות שאלה ופיקדון. בהלכות א-ב נמנים ארבעת השומרים וחילוקי דיניהם. הלכה ג משמשת מבוא לדין שמירה בבעלים, לפיו השומר פטור על נזקי הפיקדון אם בעל הפיקדון עושה מלאכה עבור השומר. להרחבה בדין זה מוקדש כל הפרק השני מהלכות שאלה ופיקדון. הלכות ד-ה עוסקות בעיקר בדין שומר שמסר לשומר. בעניין זה נפסק להלכה ששומר שמסר לשומר חייב. האמוראים נחלקו האם טעם הדין הוא משום שהשומר עובר על רצונו של הבעלים בכך שהוא מוסר לאחר (אביי), או משום שהבעלים סומך על רק שבועתו של השומר הראשון, שאינו יכול בד"כ להישבע ולכן נמצא משלם (רבא). בהמשך נחלקו הראשונים עד כמה דעת רבא שונה מזו של אביי- האם לרבא שומר שמסר לשומר נחשב עקרונית כפושע, אלא שבמקרה בו מתה כדרכה לא יתחייב על פשיעה זו כי "מלאך המוות מה לי כאן ומה לי שם" (תוספות), או לחילופין, אינו נחשב כפושע, והשבועה המוטלת עליו היא עילת החיוב היחידה (רי"ף), או, כדרך ביניים, נחשב כפושע רק אם מסר לשומר בדרגה פחותה מזוֹ שלו (מאירי, מהרש"ל). עוד נידונה השאלה האם השומר השני משלם לראשון או לבעלים. בעניין זה נפסק, עקרונית, שהשומר השני משלם לבעלים, אך הפוסקים מציינים מקרים מסויימים בהם השומר הראשון יהיה זכאי בתשלומים מהשומר השני, כגון אם נתן הבעלים יפוי כח לשומר הראשון לתת לאחרים ולעמוד איתם בדין, או שיש עדים ששמר השני כדרכו, כך שהראשון פטור משבועה לבעלים ולכן מקבל אוטומטית את הזכויות על הפיקדון באופן בלתי תלוי בשבועתו.

הלכה א-ב

ארבעה שומרים נאמרו בתורה ושלשה דינין יש להם, ואלו הן הארבעה שומרין שומר חנם, והשואל, ונושא שכר, והשוכר.
ואלו הן שלשה דינין שלהן: ש"ח שנגנב הפקדון ממנו או אבד ואין צריך לומר אם נאנס הפקדון אונס גדול כגון שהיתה בהמה ומתה או נשבית ה"ז נשבע ששמר כדרך השומרין ופטור שנאמר וגונב מבית האיש וגו' ונקרב בעל הבית אל האלהים, השואל משלם הכל בין שאבד דבר השאול או נגנב בין שארעו אונס גדול מזה כגון שמתה הבהמה השאולה או נשברה או נשבית שכך כתוב בשואל ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם, נושא שכר או השוכר שניהם דין אחד יש להן אם נגנב או אבד הדבר השכור או שנטל שכר על שמירתו הרי אלו משלמים, ואם ארעו אונס גדול מזה כגון שהיתה בהמה ומתה או נשברה או נשבית או נטרפה הרי אלו נשבעין שנאנסה ופטורין שנאמר ומת או נשבר או נשבה אין רואה שבועת ה' וגו' וכתיב אם גנוב יגנב מעמו ישלם לבעליו וגו', נמצאת אומר שומר חנם נשבע על הכל, והשואל משלם את הכל חוץ מן המתה בשעת מלאכה כמו שיתבאר, נושא שכר והשוכר משלמין את האבידה ואת הגניבה ונשבעין על האונסין הגדולים כגון שבורה ושבויה ומתה וטריפה, או שאבד הדבר בספינה שטבעה בים או נלקח בלסטים מזויין וכל כיוצא באלו משאר אונסין הגדולים.

השומרים שבתורה ודיניהם

הפסוקים בפרשת משפטים (שמות כב, ועי' לעיל, שהעתקנום) מהם נגזרים דיני השומרים, מחולקים לשלושה מקרים-

בפסוקים ו-ח ("כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור") מתואר מקרה בו פיקדון דומם נגנב מבית השומר. בפסוקים אלה מתואר דין שבועה ("ונקרב בעל הבית אל האלוקים..."), וברור מפשט הכתוב, שהשומר פטור מלשלם על הגניבה. כמו כן, בפסוק האחרון נרמז דין טוען טענת גנב, בו שומר שטען שנגנב הפיקדון ונשבע על כך לשקר, משלם כפל.

בפסוקים ט-יב ("כי יתן איש אל רעהו חמור או שור...") מתואר מקרה נוסף בו השומר שומר על בהמה[1]. גם כאן נזכרת האפשרות של שבועה, אך בניגוד לפרשה הראשונה, מוזכר גם מקרה בו השומר משלם- "אם גנֹב יגנב מעימו ישלם לבעליו". בצד מקרה בו השומר פטור ("אם טרֹף יטרף... לא ישלם").

במקרה האחרון (פסוקים יג-יד) מדובר בפרוש בשואל, החייב לשלם כל עוד "בעליו אין עימו".

במשנה (בבא מציעא צג.)-

ארבע שומרים הן: שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר.

שומר חנם נשבע על הכל,

והשואל משלם את הכל,

ונושא שכר והשוכר נשבעים על השבורה ועל השבויה ועל המתה, ומשלמין את האבידה ואת הגניבה.

הגמרא (שם צד:) דנה במקור בפסוקים לדברי המשנה ומביאה ברייתא העוסקת בפרשנות של שלוש הפרשיות (לשון הפסוקים הובאה לעיל)-

תנו רבנן: פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם, שניה בשומר שכר, שלישית בשואל.

על בסיס פרשנות זו, נובע מהפסוקים ששומר חינם נשבע על הכל, שואל משלם הכל, ושומר שכר, בו עוסקת הפרשיה האמצעית, אינו משלם (אלא רק נשבע) על שבורה, שבויה ומתה ("טרֹף יטרף") ומשלם על גניבה ואבידה ("גנֹב יגנב").

הגמרא מבררת מדוע נכון לפרש שהפרשה הראשונה נאמרת בשומר חינם והשניה בשומר שכר ולא הפוך (השלישית בוודאי נאמרת בשואל). בבסיס הדיון עומדת ההנחה שבוודאי דין שומר שכר צריך להיות חמור יותר מדין שומר חינם-

מסתברא, שניה בשומר שכר שכן חייב בגניבה ואבידה.

אדרבה, ראשונה בשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב! –

אפילו הכי, קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה.

כלומר, מצד אחד בפרשה השניה נאמר דין אחד שיש בו החמרה- השומר משלם על גניבה. מאידך, בפרשה הראשונה נאמר גם כן דין שיש בו צד חומרה- תשלום כפל בטוען טענת גנב. למסקנה, קובעת הגמרא שהחומרה הראשונה חמורה מהשניה, ולכן יש לפרש שהפרשה הראשונה עוסקת בשומר חינם והשניה בשומר שכר, כפי שנאמר בברייתא.

הגמרא דנה עוד כיצד למדים שלא רק בגניבה, המפורשת בפסוק, חייב שומר שכר, אלא גם באבידה. שני טעמים מובאים לכך, האחד, מתוך ברייתא הלומדת מלשון הפסוקים-

דתניא: אם גנֹב יגנב, אין לי אלא גניבה, אבידה מנין - תלמוד לומר אם גנוב יגנב, מכל מקום.

והשניה, מסברא-

אמרי במערבא: קל וחומר; ומה גניבה שקרובה לאונס - משלם, אבידה שקרובה לפשיעה - לא כל שכן!

בפרקים הבאים יתבארו בעיקר דיני שומר שכר ושוכר, כאשר בפרק זה מבאר הרמב"ם כמה עקרונות כלליים השייכים גם לשומרים האחרים. בהלכות שאלה ופיקדון מתמקד הרמב"ם בדיני השואל ושומר החינם.

דין השוכר

בסוף הפסוקים העוסקים בשואל מרומז השוכר- אִם שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ. התורה מדגישה שאין דינו של השכיר כשל השואל, אך אינה מפרטת מה דינו, מה שמאפשר מחלוקת תנאים (ב"ק נז:, ובעוד מקומות)-

שוכר כיצד משלם?

רבי מאיר אומר: כשומר שכר, רבי יהודה אומר: כשומר חנם.

שיטתו של רבי מאיר מוסברת במכילתא (טז)-

...הואיל ונושא שכר נהנה ומהנה, והשכיר נהנה ומהנה אם למדת על נושא שכר שהוא נשבע על האונסין ומשלם את הגנבה ואת האבדה, אף השכיר נשבע על האונסין ומשלם את הגנבה ואת האבדה...

כלומר, דומה השוכר לשומר השכר, כיוון שבשניהם התועלת המופקת מהשמירה היא גם לשומר וגם לבעלים. בשומר שכר, הבעלים מקבל שרותי שמירה והשומר מקבל שכר, ובשוכר, הבעלים מקבל שכר והשומר מקבל הנאת שימוש.

רבינו יונתן (ב"מ נ. מדפי הרי"ף) מסביר, שעל פי רבי מאיר, הלוקח חפץ בכדי להנות ממנו נחשב כשואל, והשוכר, כיוון שמשלם על ההנאה, ירד ממדריגת שואל והפך להיות כשומר שכר. רבינו יונתן מוסיף, שלפי רבי יהודה, כיוון שהתשלום אינו על שמירה אלא על המלאכה, השוכר אינו דומה לשומר שכר אלא לשומר חינם[2].

כפי שמובא לעיל, המשנה כותבת על פי שיטת רבי מאיר, וכן נפסקה הלכה בראשונים ובשו"ע (שז א).

הלכה ג

המפקיד אצל חבירו בין בחנם בין בשכר או השאילו או השכירו אם שאל השומר את הבעלים עם הדבר שלהן או שכרן הרי השומר פטור מכלום, אפילו פשע בדבר ששמר ואבד מחמת הפשיעה ה"ז פטור שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם אם שכיר הוא בא בשכרו, בד"א כששאל הבעלים או שכרן בעת שנטל החפץ אף על פי שאין הבעלים שם עמו בעת הגניבה והאבידה או בעת שנאנס, אבל נטל החפץ ונעשה עליו שומר תחלה ואח"כ שכר הבעלים או שאלן אף על פי שהיו הבעלים עומדין שם בעת שנאנס הדבר השמור ה"ז משלם שנאמר בעליו אין עמו שלם ישלם מפי השמועה למדו היה עמו בשעת השאלה אף על פי שאינו בעת הגניבה והמיתה פטור לא היה עמו בשעת השאלה אף על פי שהיה עמו בעת המיתה או השבייה חייב, והוא הדין לשאר השומרים שכולן בבעלים פטורין אפילו פשיעה בבעלים פטור.

שמירה בבעלים

דין שמירה בבעלים יתבאר בע"ה בהלכות שאלה ופיקדון, פרק ב.

הלכה ד-ו

כל שומר שפשע בתחלתו אף על פי שנאנס בסופו חייב כמו שיתבאר, ואין השואל רשאי להשאיל אפילו שאל ספר תורה שכל שקורא בו עושה מצוה לא ישאילנו לאחר, וכן אין השוכר רשאי להשכיר אפילו השכירו ס"ת לא ישכירנו לאחר שהרי זה אומר לו אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר, עבר השומר ומסר לשומר השני אם יש עדים ששמרה השומר השני כדרך השומרין ונאנס פטור השומר הראשון שהרי יש עדים שנאנס, ואם אין שם עדים חייב השומר הראשון לשלם לבעלים מפני שמסר לשומר אחר ויעשה הוא דין עם השומר השני, אפילו היה הראשון ש"ח ומסר לשומר שכר חייב שהרי יש לבעל החפץ לומר לו אתה נאמן אצלי להשבע וזה אינו נאמן, לפיכך אם היה דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר השני ה"ז השומר הראשון ט פטור מלשלם שהרי הוא אומר לבעלים זה הדבר שהפקדתם אצלי או השאלתם אמש הייתם מפקידין אותו אצל זה שהפקדתי אני אצלו, והוא שלא ימעט שמירתו, כיצד ימעט שמירתו כגון שהיה מופקד אצלו בשכר והפקידו אצל אותו השני בחנם או שהיה שאול אצלו והפקידו אצל אותו השני בשכר הואיל ומיעט שמירתו פושע הוא ומשלם, אף על פי ששאל או ששכר בבעלים הרי הוא הוציא הדבר השמור מידו ליד שומר אחר.
ואם הביא השומר השני הראייה שיפטר בה שומר ראשון כדין שמירתו הרי זה פטור, כיצד שומר שכר שנתן הבהמה השמורה אצלו לש"ח אם הביא השומר השני עדים שמתה הבהמה כדרכה הרי השומר הראשון פטור וכן כל כיוצא בזה.
שומר שמסר לשומר אחר והוסיף בשמירתו ומתה ההנאה לבעלים, כיצד השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ביד השואל הואיל והשואל חייב בכל יחזירו דמי הפרה לבעלים שאין זה השוכר עושה סחורה בפרתו של חבירו וכן כל כיוצא בזה, היה בידו פקדון ושלחו ביד אחר לבעליו הואיל והשומר הראשון חייב באחריותו עד שיגיע ליד הבעלים אם בא לחזור ולהחזיר הפקדון מיד השומר השני מחזיר, ואם הוחזק השומר הראשון כפרן אינו יכול להחזיר הפקדון מיד השומר השני אף על פי שעדיין הפקדון באחריותו של ראשון.

תחילתו בפשיעה וסופו באונס

עי' לקמן בהלכות האחרונות של פרק ג.

הזכאי בתשלומי פיצויים כאשר המפקיד אינו הבעלים

חלקו התנאים במשנה (ב"מ לה:)-

השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה –

ישבע השוכר שמתה כדרכה, והשואל ישלם לשוכר.

אמר רבי יוסי: כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו? אלא, תחזור פרה לבעלים.

המשנה עוסקת בשוכר פרה שהשאילה לאחר. התנאים במשנה מתייחסים לשאלת הזכות על תשלומי האונסין[3] שמשלם השואל- חכמים סוברים שהשוכר 'חייב' לבעלים רק שבועה שמתה כדרכה (כפי שהיה נשבע לו היתה מתה כדרכה תחתיו), וזכאי בתשלומים שמשלם השואל. לעומתם, ר' יוסי פוסק שבעל הפרה הוא שזכאי בתשלומים שמשלם השואל.

הגמרא (שם) מנסה לברר את שיטת חכמים-

אמר ליה רב אידי בר אבין לאביי: מכדי שוכר במאי קני להאי פרה - בשבועה, ונימא ליה משכיר לשוכר: דל אנת ודל שבועתך, ואנא משתעינא דינא בהדי שואל! (=הסר אותך ואת שבועתך ואני עומד בדין עם השואל)

אמר ליה: מי סברת שוכר בשבועה הוא דקא קני לה? משעת מיתה הוא דקני, ושבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית.

הגמרא מבינה שעל פי שיטת חכמים, בעל הפרה המקורי מאבד את הזכות לתבוע ישירות את השומר שתחתיו ניזוק רכושו, לטובת השוכר. במובן זה נחשב הדבר כאילו השוכר "קנה" את הפרה לאחר מיתתה, ועתה הוא נוהג כבעליה ותובע את השואל, בעוד שהבעלים המקורי אינו יכול לתבוע ישירות את השואל[4]. תחילה סוברת הגמרא שרק לאחר שנשבע השוכר לבעלים, "קונה" השוכר את זכויות הבעלות על הפרה, ולפיכך תמהה הגמרא- מדוע שלא יבחר הבעלים הראשון לתבוע ישירות את השואל במקום שהשוכר ישבע לו ויקבל את זכות התביעה כנגד השואל? תשובת הגמרא על כך היא שלדעת חכמים, עוד לפני השבועה כבר איבד הבעלים את הזכות לתבוע את פרתו מהשואל, והשבועה שנשבע השוכר מול הבעלים הראשון אינה אלא ביצוע של התחייבותו של השוכר, על פי ההסכם שביניהם, "להפיס דעתו" של הבעלים הראשון.

מחלוקת חכמים ור' יוסי עולה גם בהמשך המסכת (צו:)-

בעי רמי בר חמא: בעל בנכסי אשתו שואל הוי או שוכר הוי? - אמר רבא: לפום חורפא שבשתא. מה נפשך, אי שואל הוי - שאלה בבעלים היא, אי שוכר הוי - שכירות בבעלים היא...

אלא, כי קא מיבעיא לרמי בר חמא כגון דאגרא איהי פרה מעלמא, והדר נסבה.

ואליבא דרבנן דאמרי שואל משלם לשוכר - לא תיבעי לך, דודאי שאילה בבעלים היא. כי תיבעי לך - אליבא דרבי יוסי, דאמר: תחזיר פרה לבעלים הראשונים - מאי, שואל הוי או שוכר הוי?

רמי בר חמא מעלה את השאלה האם בעל, המשתמש בנכסי אשתו, מתחייב כלפיה כשוכר או כשואל. במקרה רגיל השאלה אינה רלוונטית, כיוון שהבעל נחשב כשומר בבעלים, שהרי אשתו מחוייבת לו במספר דברים[5]. לכן, מציע רמי בר חמא מקרה בו השאלה תהיה רלוונטית- כאשר האשה שכרה פרה מאדם אחר ואז נישאה. גם לתרחיש זה שאלתו של רמי בר חמא אינה רלוונטית על פי דעת חכמים של משנתנו כיוון שהבעל מתחייב (או נפטר) מול האשה ולא מול בעל הפרה האמיתי, ולכן עדיין מדובר בשמירה בבעלים. אמנם, לפי ר' יוסי, כיוון שהבעל מתחייב מול בעל הפרה האמיתי, לא ייפטר מדין שומר בבעלים, ויש השלכה לשאלה האם הוא שואל או שוכר.

דברי הגמרא כאן ובדף צו: עומדים ביסוד ההבנות השונות שהציעו הראשונים להבנת מחלוקתם של חכמים ור' יוסי-

התוספות (לה: ד"ה "תחזור") כותבים שמחלוקת התנאים היא בשאלה האם זכויות הבעלוּת אובדות לבעלים הראשון משעת השבועה, או משעת מיתת הפרה. לדעת חכמים, הסכם השכירות כולל ויתור של הבעלים על זכויות הבעלות שלו, כבר משעת מיתת הפרה, בכל מקרה בו הפרה תמות באונס. לעומתם, סובר ר' יוסי שכל עוד יכול הבעלים הראשון לתבוע את השוכר בבית דין ולהכריח אותו להישבע שמתה כדרכה, עדיין לא איבד את זכויות הבעלות על הפרה, ולכן הוא יכול לבחור שלא לתבוע את השוכר אלא לתבוע את השואל ששאל מהשוכר. מכך מסיקים התוספות, שר' יוסי יודה לחכמים במקרה בו אובדן הפרה אירע מול הבעלים, באופן כזה שברור גם לבעלים שמתה כדרכה, כך שאין צורך בשבועה. במקרה זה אין לבעלים הראשון עוד תביעת שבועה מול השוכר, שהרי אין צורך להשביעו, וממילא הבעלים כבר אינו יכול לבחור בין תביעת שבועה מהשוכר לבין תביעת תשלום מהשואל, ונחשב הדבר כאילו 'קנה' השוכר את הפרה, ועתה הדין הוא בין השוכר לבין השואל.

הרשב"א חולק ומסביר שלדעת ר' יוסי כלל אין יחסי בעלים-שומר בין השוכר לבין השואל. תמיד היחסים יהיו רק בין הבעלים לבין מי שהפיקדון עכשיו אצלו. לעומת זאת, לדעת חכמים יחסי בעלים-שומר קיימים תמיד בין מי שמסר את הפיקדון, אף שאינו הבעלים האמיתי, לבין השומר שקיבל אותו. הרשב"א מסיק זאת מסוגיית הגמרא בדף צו: שהבאנו לעיל, מה מוכח שהתנאים שבמשנתנו חלוקים מי נחשב כבעלים לעניין שמירה בבעלים- לדעת ר' יוסי זהו הבעלים הראשון, ואילו לדעת חכמים שוכר שהשאיל נחשב כבעלים לעניין שמירה בבעלים. הרא"ש (סימן ה) סובר ג"כ שלדעת ר' יוסי השואל אחראי ישירות מול הבעלים, ומבאר שהשוכר שהשאיל לשואל נחשב כשלוחו של הבעלים, ולכן התחייבותו של השואל היא מול הבעלים הראשון.

על בסיס שיטת חכמים, שהמחוייבות של השומר היא מול זה שמסר לו ולא מול הבעלים הראשון, דנה הגמרא במקרה בו אותה הפרה הושאלה והושכרה חליפות בין אותם שני אנשים-

אמר רבי זירא: פעמים שהבעלים משלמין כמה פרות לשוכר. היכי דמי? אגרה מיניה מאה יומי, והדר שיילה מיניה תשעין יומי. הדר אגרה מיניה תמנן יומי, והדר שיילה מיניה שבעין יומי, ומתה בתוך ימי שאלתה. דאכל שאלה ושאלה מיחייב חדא פרה.

במקרה שמתאר ר' זירא, ראובן השכיר לשמעון פרה למאה ימים, וחזר שמעון והשאילה לראובן בעליה לתשעים ימים (כך שעתה הפרה מושאלת אצל בעליה שלה!). שוב חזר הדבר, וראובן השכיר את הפרה לשמעון לשמונים ימים[6], ושוב שאל ממנו לשבעים ימים[7] ומתה כדרכה בתוך שבעים ימים אלה. רבי זירא מבין שעל כל הסכם שאלה יתחייב המשאיל (שהוא ראובן, הבעלים עצמו!) לשלם פרה לשמעון, ונמצא שהפסיד ראובן כשיעור שווי הפרה 3 פעמים- פעמיים על שתי הפעמים בהן שאל את הפרה משמעון, ופעם נוספת משום שהפרה כבר לא תחזור אליו[8].

על דברי רב זירא מערער רב אחא-

אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: מכדי חדא פרה היא, עיילה ואפקה, אפקה משכירות ועיילה לשאילה, אפקה משאילה ועיילה לשכירות!

ובהתאמה, פוסק מר בר רב אשי-

מר בר רב אשי אמר: אין לו עליהן אלא שתי פרות, חדא דשאלה וחדא דשכירות, שום שאלה אחת היא, ושום שכירות אחת היא, דשאלה - קני לגמרי, דשכירות - עבד בה ימי שכירותיה, ומיהדר ליה למרה.

כלומר, כיוון שסוף סוף רק פרה אחת לפנינו, אדם אינו יכול להיחשב "פעמיים" שואל על פרה אחת בלבד. בכל שלב בסיפור, הפרה היא או שאולה, פעם אחת, ביד ראובן, או שכורה (שוב, פעם אחת בלבד) ביד שמעון. בהתאם, ראובן משלם דמי פרה אחת בלבד לשמעון (וגם פרה נוספת, להשלים את ימי השכירות).

הגמרא (לו:) ובעקבותיה הראשונים פסקו כר' יוסי במשנה. לעומת זה מחלוקת רב זירא מול רב אחא נוגעת לכאורה רק לשיטת חכמים במשנה, לפיה השומר מתחייב למי שמסר לו את הפיקדון, אפילו אם אין זה הבעלים האמיתי. אמנם על פי שיטת התוספות שהובאה לעיל, דברי רב זירא (או לפחות רב אחא) יהיו תקפים להלכה אפילו אם פוסקים כר' יוסי, כיוון שבמקרה זה הפרה מתה כדרכה תחת הבעלים עצמו (כאשר היתה שאולה אצלו), ולכן אין צורך בשבועת השוכר, וכפי שנתבאר לפי התוספות, יודה ר' יוסי לחכמים (ר' ירוחם, מישרים ל, ג).

הרא"ש (סי' ה) מוסיף, שדברי רב זירא ורב אחא יהיו רלוונטים להלכה גם במקרה בו הבעלים אמר לשוכר שיש לו זכות להשאיל לאחרים ולעמוד עימם בדין כבעלים (בפועל פסק הרא"ש כרב אחא ומר בר רב אשי).

השו"ע (שז ה) פסק כר' יוסי, וכדברי הרשב"א. עוד כתב כדברי הרא"ש, שבמקרה בו המשכיר נותן רשות מפורשת לשוכר להשאיל לאחרים ולעמוד איתם בדין, יהיו דברי חכמים שבמשנה תקפים להלכה.

שומר שמסר לשומר- איסורו וחיובו

כפי שאמרנו, המשנה שנידונה לעיל אינה מתייחסת ישירות להיתר של שומר להפקיד אצל שומר אחר, אלא רק לזכאות התשלומים. ריש לקיש (ב"מ כט:) מדייק את ההלכה בנושא מברייתא-

תנו רבנן: השואל ספר תורה מחבירו הרי זה לא ישאילנו לאחר...

מאי אריא ספר תורה? אפילו כל מילי נמי!

דאמר רבי שמעון בן לקיש: כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל, ואין השוכר רשאי להשכיר. - ספר תורה איצטריכא ליה, מהו דתימא: ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה - קא משמע לן.

הברייתא אומרת שהשואל ספר תורה מחבירו, אסור לו להשאילו לאחר. בקריאה נאיבית ניתן היה להבין שמדובר דווקא בספר תורה (מפאת חשיבותו או עדינותו וכד'). אמנם, מכיוון שישנם דברים אחרים הניזוקים בקלות כספר תורה ואף יותר ממנו, והברייתא לא מנאתם, מדייק ריש לקיש שמדובר בהלכה גורפת- לעולם אל לו לשואל להשאיל את הפיקדון, בכל פיקדון, והברייתא דיברה דווקא על ספר תורה בכדי ללמדנו שאפילו בספר תורה, שהיה מקום לומר שרוצה הבעלים שיהיה מושאל לאחרים, כי טוב לו לאדם שיקיימו מצווה בממונו, אסור לשואל להשאילו לאחרים ללא רשות מפורשת מהבעלים.

דברי ריש לקיש עוסקים בצד האיסור של שומר למסור לאחר לכתחילה. בסוגיית הגמרא (ב"מ לו.), נחלקו האמוראים לגבי החיוב הממוני של שומר שמסר לשומר אחר-

אתמר, שומר שמסר לשומר. רב אמר: פטור, ורבי יוחנן אמר: חייב.

רב חסדא מעיר, שרב לא חלק על רבי יוחנן בפירוש, אלא זוהי מסקנה שהסיקו הרואים ממעשה שהיה-

דהנהו גינאי דכל יומא הוו מפקדי מרייהו גבה דההיא סבתא. יומא חד אפקדינהו לגבי חד מינייהו, שמע קלא בי הלולא, נפק אזל, אפקדינהו לגבה דההיא סבתא. אדאזל ואתא אגנוב מרייהו. אתא לקמיה דרב ופטריה.

מאן דחזא סבר משום שומר שמסר לשומר - פטור, ולא היא. שאני התם, דכל יומא נמי אינהו גופייהו גבה דההיא סבתא הוו מפקדי להו.

המעשה היה בבעלי מלאכה שהיו מפקידים את כלי מלאכתם אצל זקנה אחת. פעם אחת הפקידו אצל אחד מהם, ולאחר מכן רצה ללכת, הפקיד ביד אותה הזקנה ונגנבו הכלים (באופן שהיתה הזקנה פטורה). כשבא המעשה לפני רב, פטר את השומר הראשון, ומזה הסיקו הרואים שדעתו ששומר שמסר לשומר- פטור.

רב חסדא מוסיף שהבנה זו אינה נכונה, כיוון ששם מדובר בכגון שאותם בעלי מלאכה היו מפקידים בעצמם אצל אותה זקנה ולכן אפילו רבי יוחנן היה מודה בזה שהשומר שמסר פטור. נמצאנו למדים, על פי דברי רב חסדא, שכלל אין מחלוקת, ואין לנו אלא את דברי רבי יוחנן, ששומר שמסר לשומר חייב, אלא אם כן מסר לשומר שידוע שהבעלים סומך עליו ומוסר לו לעיתים מזומנות.

עוד עולה מהגמרא שיש כמה אופנים להבין את טעם מחלוקתם של רב ור' יוחנן (או רק את שיטת ר' יוחנן, אם רב אינו חולק עליו, כפי שעולה מדברי ר' חסדא). אפשרות אחת מעלה אביי-

אמר אביי: לטעמיה דרב לא מבעיא שומר חנם שמסר לשומר שכר, דעלויי עלייה לשמירתו. אלא אפילו שומר שכר שמסר לשומר חנם, דגרועי גרעה לשמירתו - פטור. מאי טעמא - דהא מסרה לבן דעת.

ולטעמיה דרבי יוחנן, לא מיבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי גרעה לשמירתו, אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר, דעלויי עלייה לשמירתו - חייב. דאמר ליה: אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר.

על אביי חלק רבא (לו:) בהבנת טעמו של רבי יוחנן-

אמר רבא: הלכתא, שומר שמסר לשומר - חייב. לא מבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם, דגרועי גרעה לשמירתו. אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר - חייב, מאי טעמא - דאמר ליה: את מהימנת לי בשבועה, האיך לא מהימן לי בשבועה.

כלומר, לדעת אביי, יסוד חיובו של השומר מסר לשומר הוא מצד זה שאין רצונו של הבעלים שיהיה פקדונו ביד שומר אחר[9]. השומר שנתן לשומר אחר, עובר בכך על רצון הבעלים ונחשב כפושע. על פי דרך זו מתפרש שלשון "חייב" כוונתה שחייב בכל, אפילו באונס, כדין שומר שפשע. לעומת זאת, לדעת רבא יסוד החיוב הוא מצד זה שהשומר האחר אינו מהימן לבעלים בשבועה. כלומר, הבעיה היא טכנית ביסודה- השומר הראשון אינו יכול להעביר את חיובי השמירה כולה לשומר אחר, מכיוון שרק הוא נאמן בשבועה על הבעלים ולא השומר השני. לכן, במקרה השכיח, בו אין השומר הראשון יכול להישבע שהשני שמר כראוי (כי לא היה שם), משלם השומר הראשון כי אינו יכול להישבע. מתוך כך נובע, לכאורה, שבמקרה בו יכול הראשון להישבע (או במקרה בו השבועה אינה נצרכת, כגון שיש עדים או שהבעלים עצמו עד) יפטר השומר הראשון אף לשיטת ר' יוחנן. בהמשך יתבאר ההבדל בין רבא לאביי לדעת הפוסקים השונים.

הגמרא בסוגית בבא מציעא, ממשיכה ודנה ביחס בין שיטת רבי יוחנן המחייב שומר שמסר לשומר, לבין משנתנו העוסקת בשוכר שמסר לשואל-

איתיביה רבי אבא בר ממל לרבי אמי: השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר, ומתה כדרכה - ישבע השוכר שמתה כדרכה, והשואל משלם לשוכר ואם איתא, לימא ליה: אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר! –

אמר ליה: הכא במאי עסקינן - בשנתנו לו הבעלים רשות להשאיל. - אי הכי, לבעלים בעי לשלומי! –

דאמרו ליה: לדעתך.

מהמשנה עולה שהשוכר שהשאיל אינו נחשב לפושע (כל המחלוקת בין הראשונים היא רק בשאלה למי מגיעים תשלומי השואל). רבי אבא תמה כיצד הדבר עולה בקנה אחד עם העיקרון שקבע אביי- שאין רצונו של הבעלים שיהיה פקדונו ביד אחר! בעקבות כך מעמיד רבי אמי את המשנה במקרה בו הבעלים נתנו לשוכר רשות מפורשת להשאיל את הפיקדון ואף אמרו לו שהוא יעמוד בדין עם השואל ויקבל ממנו תשלומים[10].

בהמשך (לו:) מתייחס גם רבא לפער שבין המשנה לבין דברי ר' יוחנן, ששומר שמסר לשומר חייב, אלא שלדעתו אין כל פער-

לדידכו דמתניתו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר - איכא לאותבה לההיא,

לדידי דאמינא אנת מהימנת לי בשבועה והאיך לא מהימן לי בשבועה - ליכא לאותבה כלל

כלומר, דווקא לשיטת הסוברים ("לדידכו") שהטעם ששומר שמסר לשומר חייב הוא משום שאין רצון המפקיד שיהיה פקדונו ביד אחר, המשנה קשה ויש להעמידה בכגון שנתן המשכיר רשות לשוכר להשאיל לאחרים. לעומת זאת, לדעתו של רבא עצמו ("לדידי"), כיוון שטעם חיובו של שומר שמסר לשומר נובע מאי יכולתו להישבע לבעלים, אין קושי בין המשנה לבין הדעה ששומר שמסר לשומר חייב, שהרי במשנה מדובר במפורש בכגון שהשוכר נשבע למשכיר שהבהמה מתה כדרכה אצל השואל, ולכן נפטר השוכר שבמשנה אפילו לדעה ששומר שמסר לשומר חייב.

כפי שראינו, הלכה כרב יוחנן, ששומר שמסר לשומר חייב. אמנם בהבנת דברי רבא נחלקו הראשונים, ובעקבות כך נחלקו גם בפסק ההלכה-

ר"ח מבין שרבא, כמו אביי, סובר ששומר שמסר לשומר פושע הוא. אמנם, במקרה בו יכול השומר הראשון להישבע (או שיש עדים ששמר השומר השני כראוי ולכן אין צורך להישבע), פוטר רבא, אם מתה הבהמה כדרכה, משום שתחילתו בפשיעה וסופו באונס- פטור. מכיוון שלהלכה קיי"ל שתחילתו בפשיעה וסופו באונס- חייב, יש לפסוק כאן כאביי ולא כרבא.

התוספות (לו: ד"ה "את מהימנת") מסכימים אף הם שגם לדעת רבא פשע השומר בכך שמסר לשומר אחר, אלא שאם מתה הבהמה כדרכה סובר רבא ש"מלאך המוות מה לי הכא מה לי התם", כלומר, הבהמה בין כה היתה מתה, ופשיעתו של השומר הראשון אינה נוגעת למיתת הבהמה[11]. לכן, כל עוד יכול הראשון להישבע (או לחילופים, שאין צורך בשבועה, כי יש עדים) אין לחייבו. לפי הבנה זו, במקרה בו הבהמה לא מתה כדרכה אלא מתה מחמת אונס שלא היה קורה אלמלא היה מוסרה הראשון (למשל, נשדדת בשוד מזויין מידי השומר השני), יודה רבא שהשומר הראשון חייב כי גם לדעתו אין רצונו של הבעלים שיהא פקדונו ביד אחר, והשומר הראשון פשע במסירה לאחר וכיוון שתחילתו בפשיעה אף אם סופו באונס- חייב.

הרי"ף (יט:-כ. מדפיו) כותב שלדעת רבא שומר שמסר לשומר חייב, לדעת ר' יוחנן, רק משום שהראשון נאמן על הבעלים בשבועה ולא השני (ובד"כ הראשון אינו יכול להישבע). לפיכך, אם אין צורך בשבועה (למשל, כשיש עדים ששמרה השני כראוי), והמקרה היה כזה שלו היה קורה לראשון עצמו היה נפטר (כגון שהראשון שומר שכר ואירע אונס), פטור השומר הראשון. יש לציין שאף לדעת הרי"ף, לכתחילה אסור לשומר הראשון למסור לשומר אחר, כפי שנלמד מהמשנה בגיטין (שהובאה לעיל), אלא שאם עשה זאת, כיוון שסוף סוף מסר לבן דעת, אין זו פשיעה. הרי"ף מוסיף, על פי המעשה שהובא בגמרא, שאם ההבעלים דרכו להפקיד אצל אותו שומר שני, ברור שנאמן הוא לו בשבועה ולכן הראשון פטור.

המאירי (בבא קמא יא:) מביא בשם רבותיו דברים דומים לדברי הרי"ף, אלא שהוא מפרש את דברי רבא אחרת. לדעתו, טעמו של רבא- "את מהימנת לי בשבועה, האיך לא מהימן לי בשבועה" אמור רק ביחס לשומר שמסר לשומר מעולה ממנו (למשל, שומר חינם שמסר לשומר שכר), אך במקרה של שומר שמסר לשומר פחוּת ממנו (למשל, שומר שכר שמסר לשומר חינם), נחשב הדבר לפשיעה, וחייב השומר הראשון בכל אופן, מדין "תחילתו בפשיעה וסופו באונס", ובמקרה זה שווים דברי רבא לדברי אביי. כך גם כותב המהרש"ל (בבא קמא פרק א, סי' לב, בסוף דבריו).

שיטת הרמב"ם מהווה, מבחינת מה, צירוף של דברי הרי"ף, עם דברי המאירי. מצד אחד הרמב"ם (במחצית השניה של הלכה ד) מכנה שומר שמסר לשומר גרוע ממנו (או אפילו לשומר כמותו, עי' הל' שאלה ופקדון ד, ח) "פושע", משום שהבעלים אומרים "אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר". בכך דומה הרמב"ם למאירי, שחילק בדברי רבא בין שומר שמסר לשומר פחות ממנו לבין שומר שמסר לשומר טוב ממנו[12]. אמנם, בשונה מהמאירי, הרמב"ם אינו מחייב שומר שמסר לשומר בכל מקרה (כפי שניתן היה לצפות על פי הפסק שתחילתו בפשיעה וסופו באונס- חייב), אלא "אם הביא השומר השני הראייה שיפטר בה שומר ראשון כדין שמירתו הרי זה פטור"[13]. בכך, לדינא, תואמים דברי הרמב"ם לדברי הרי"ף.

השו"ע (רצא כו) כותב ששומר שמסר לשומר חייב, כרב יוחנן, ובטעם הדבר כותב את דברי רבא בלבד- "את מהימן לי בשבועה, היאך לא מהימן לי בשבועה". בהמשך, השו"ע מעתיק את דברי הרמב"ם ששומר שמסר לשומר פחות ממנו פושע הוא, ואת דברי הרמב"ם, שאם יש עדים ששמר השני כראוי, נפטר הראשון. השו"ע אינו כותב זאת בפירוש, אך משמע שדברים אחרונים אלה אמורים גם בשומר שמסר לשומר פחות ממנו, ואם כן, נמצא שהשו"ע פוסק כרמב"ם. כך הבין ופוסק להלכה ערוך השלחן (רצא מט). מולו פוסק הש"ך (רצא ס"ק מו) כמאירי וכמהרש"ל, ששומר שמסר לשומר פחות ממנו, כיוון שפשע מתחייב מעתה בכל אופן, אפילו נאנס השומר השני, מדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס.

שומר המוסר פיקדון לשליח שיוליכו לבעלים

הגמרא בגיטין (יד.) דנה במקרה של לווה המוסר מעות הלוואתו לשליח שיחזירם למלווה-

איתמר: הולך מנה לפלוני שאני חייב לו,

אמר רב: חייב באחריותו, ואם בא לחזור - אינו חוזר.

ושמואל אמר: מתוך שחייב באחריותו, אם בא לחזור – חוזר.

הגמרא מכריעה שטעם המחלוקת הוא-

דכולי עלמא הולך כזכי דמי, והכא בהא קמיפלגי, מר סבר: לא אמרינן מיגו (="מתוך..."), ומר סבר: אמרינן מיגו.

כלומר, לדעת הכל השליח זוכה במעות עבור המלווה, כיוון שזכות היא למלווה וזוכים לאדם אפילו שלא בפניו וממילא, מצד זה, נחשב השליח כשליחו של המלווה, ולכן מעיקר הדין אין הלווה יכול לחזור ולקחת את המעות. אמנם, שמואל אומר "מיגו", כלומר, "מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר". ופירושו- ברור שהלווה נפטר מאחריות רק כאשר המעות מגיעות למלווה, ואין די שיגיעו ליד השליח (כיוון שכך נגזר מהסכם ההלוואה). מתוך כך, לא ייתכן שהאחריות תהיה עדיין על כתפי הלווה, והסמכות להחליט היכן תהיינה המעות כבר לא תהיה בידיו.

הגמרא מביאה ברייתא ממנה משמע כשיטת רב, שיכול הלווה להיות אחראי על המעות, ובכל זאת לא להיות רשאי להחזיר את המעות אליו-

הולך מנה לפלוני שאני חייב לו, תן מנה לפלוני שאני חייב לו,

הולך מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי, תן מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי -

חייב באחריותו, ואם בא לחזור - אינו חוזר.

שלא כמו המקרה בו דנו האמוראים עד עתה, הברייתא גם עוסקת בשומר המשלח פיקדון לבעלים ע"י שליח. על כך תמהה הגמרא- הרי קרוב לוודאי שהבעלים אינו חפץ שיהא פקדונו ביד אחר, אפילו אם מדובר בשליח להחזיר את הפיקדון לבעליו, ואם כן, מסירת הפיקדון לשליח לא זכות היא לבעלים אלא חובה ולכאורה לדעת הכל יהיה רשאי השומר לקחת בחזרה את הפיקדון מיד השליח!

פקדון, לימא ליה: אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר!

אמר ר' זירא: כשהוחזק כפרן.

ר' זירא מסביר, שהברייתא מדברת דווקא בכגון שמסתבר שהבעלים היה רוצה שהפיקדון יעבור מידי השומר ליד השליח, כגון שהשומר הוחזק ככפרן, ולכן יש אינטרס לבעלים "להציל" את הפיקדון מידו כמה שיותר מהר.

התוספות (שם ד"ה "לסוף") מציינים שגם אם מדובר בשליח מטעם הבעלים יש לומר שרצונו של הבעלים שיהיה פקדונו בידיו, וממילא במסירה לו זוכה לבעלים ולא יכול השומר לחזור ולקחת אליו.

הרמב"ם כאן פוסק עפ"י דברי הברייתא (ורב), ועפ"י ביאורו של ר' זירא. וכן כותב השו"ע (קכה ב), וכן כותב את דברי התוספות.

(דיון מקיף יותר בדין השולח חובו או פקדונו ביד אחר יבוא בעז"ה במקומו הלכות מלווה טז ב)

הערות שוליים